טורונטו, 2004
אני מביטה בשעון היד שלי באחר-צהריים עמוס זה של יום שישי, ונזכרת בסיפור על שעון מארץ ודור אחרים.
בתי הצעירה מבחינה במבע המרוחק הנסוך על פניי ואני מתחילה לתאר לה תקופה אחרת, שבה אמי, הרבנית בת-שבע סודק-שוחט – סבתא שלה – הייתה צעירה יותר, כמעט בגילה.
"בארץ הזרה ההיא, שמירת שבת לא הייתה פשוטה כמו היום, כשדי לנו בהוספת עוד תפוח אדמה לסיר הצ'ולנט המבעבע", הסברתי לה בעודי מקלפת תפוחי אדמה. "בשביל סבתא, שמירת השבת הייתה דבר מסוכן שהיה יכול לעלות לה במחיר יקר מאוד".
אני מתחילה לספר לה על תקופה בה הרגעים החולפים על שעון היד סימלו את מתנת החיים עצמה...
סמרקנד, 1943
צליל הצעדים בחוץ לא בישר טובות למשפחת סודק הצעירה שישבה ליד שולחן השבת. בסמוך לביתם ניצב בית החרושת החשאי לסבון. בית החרושת לא היה חוקי בברית המועצות, ואם יתגלה, משמעות הדבר היה עלול להיות מאסר מיידי, להישלח לחזית או להנמק בסיביר הקפואה במשך שנים רבות.
אך עד כמה שזה היה מסוכן, בית חרושת זה היה גם מצילם של משפחת סודק, שכן הוא פרנס אותם ואפשר להם להימנע מלעבוד בשבת. באותם ימים שבהם המפלגה הקומוניסטית הכריזה מלחמה גלויה על הדת, לא רק ששמירת השבת הייתה מותרת ששום מעסיק לא היה מוכן לקחת בחשבון – היא טמנה בחובה סכנת חיים של ממש.
הרב פנחס סודק נקט בכל אמצעי הבטיחות האפשריים כדי לוודא שהכניסה לבית החרושת מוסתרת היטב מעיניים בוחנות או הרוצות ברעתו – הוא כיסה אותה בקורות עץ גדולות. אך הצעדים המתקרבים נשמעו כצעדי מישהו שיודע לאן הוא הולך.
מישהו דיווח לשלטונות.
פנחס ובתיה שקלו מהר את צעדיהם תוך שם שומעים את רעשי העץ הנשבר.
"פנחס, ברח מכאן", פקדה בתיה. "אם הם יעצרו אותך, הם ישלחו אותך לחזית. אני אשאר עם הילדים ואכחיש בלהט שבית החרושת שייך אליי. יש לקוות שהעונש שייתנו לי לא יהיה חמור כל כך, ושהם ירחמו על אם בודדה עם ילדים קטנים.
"עכשיו לך, פנחס, ברח מכאן!"
פנחס הביט בפעם האחרונה באשתו האהובה, ואז דילג בחופזה מעל לגדר הגבוהה שהקיפה את ביתם. פנחס נמלט כשתפילה בלבו שישוב ויתאחד עם משפחתו, רץ בכל כוחותיו כדי שלא יגלו אותו.
בתיה הובלה עד מהרה לכלא כשהיא משאירה את בתה הבכורה, בת-שבע בת האחת-עשרה, לטפל בפחדיה שלה ובפחדי אחיה ואחותה הצעירים ממנה, נחמן וברכה.
אך לא היה כל פנאי לפחד או לדמעות. היה זה זמן למעשים.
בת-שבע קיבלה מסר מאביה דרך ידיד משפחה כי עליה לנסות לנסות לפגוש באופן מידי את החוקרת של אמה הייתה זו תובעת קרת-לב שתקבע את תוצאת כתב האישום ושבידיה היה נתון המפתח לחירות אימה.
"אמרי לה שאמך אינה בעלת בית החרושת הזה. אביך הוא בצבא ונלחם באומץ למען אימא רוסיה. האיש שברח היה המאהב הפולני של אמך אשר סייע כלכלית למשפחה. הוא זה שהכניס את כל המשפחה לעסק הלא חוקי, אך אימך חפה מפשע" כך היה עליה לומר.
בשל שטיפת המוח הקומוניסטית שהייתה נהוגה במערכת החינוך ברוסיה, פקידי מימשל נטו להאמין לילדים צעירים אשר היו לעתים תכופות אף מרשיעים את הוריהם בגין פשעים שעשו נגד המדינה.
אף שהייתה נערה בלבד, הבינה בת-שבע הגבוהה והבוגרת בנפשה את האחריות הכבדה המוטלת עליה. באמונה גדולה ובתפילה מעומק הלב, היא יישרה את כתפיה הצנומות והצעירות, והלכה לפגוש את התובעת.
בת-שבע סיפרה לה את הסיפור בצורה משכנעת וסיימה בדמעות: "אנא, אני כל כך מתגעגעת אליה. אני רוצה את אימא שלי בחזרה!"
דבריה של הנערה המושכת והנאה נגעו ללבה של התובעת. "אראה מה אני יכולה לעשות", היא השיבה בנימה צוננת.
למחרת קיבלה בת שבע הודעה נוספת מאבא. "לכי לחדרה של אמך בקומה השניה ופתחי את המגירה. תמצאי שם שעון זהב יקר. הפעם, לכי לביתה של התובעת. ספרי לה שאת רוצה לתת לה את השעון הזה במתנה. אל תבקשי שום דבר בתמורה, רק הסבירי שאת רוצה לראות את אימא שלך".
בת-שבע עשתה כפי שהורה לה אביה. במשך הימים הקרובים היא שהתה מול בית הכלא וצפתה במתרחש. היא יכלה לראות את אמה יושבת בחוץ על האדמה הקרה באזור המגודר של בית-הכלא. היא הביאה לה מעיל לחמם את גופה וכל יום הביאה לה מזון כשר לאכול.
אף שהיה זה מנחם לראות את אמה, כאב לה לראות אותה מאחורי סורגים, בתנאים עגומים כל כך. היו אלה ימים קשים לנערה צעירה כל כך, מלאים חרדה קשה על גורלם העתידי של הוריה ושל כל המשפחה.
מקץ שבועיים, לשמחתה העצומה של בת-שבע, יצאה אמה מדלת בית-הסוהר, אישה חופשייה. התובעת סגרה את התיק ורשמה שבעל בית החרושת היה איש פולני שברח משנתגלה.
פנחס נשאר במחבואו. התוכנית הייתה שבתיה וילדיה יעזבו את סמרקנד תוך זמן קצר ושהמשפחה תשוב ותתאחד בטשקנט הרחוקה.
כמה שבועות לפני יציאתם, באחר-צהריים של יום שישי, כאשר הלכה מבית אמה, נתקלה בת-שבע פתאום בתובעת. האישה, שנטתה חיבה לבת-שבע, אמרה לה בנימה ידידותית שיש לה "עוד תיק ברחוב הזה".
מאחר שגדלה בברית המועצות הסובייטית, הבינה בת-שבע היטב את משמעותו הנסתרת של הביטוי "תיק". היה זה מונח שמשמעותו היחידה עבור היהודים היה יכול להיות סכנה גדולה. היא דיווחה מיד לדודה. הוא רץ לביתו של הרב בנימין גורודצקי, שגר באותו רחוב, והזהיר אותו מפני הסכנה הממשמשת ובאה. ר' בנימין יצא דרך דלתו האחורית ואץ להודיע לאחיו, ר' שמחה, על הסכנה.
הרב בנימין נמלט, ובסופו של דבר עזב את רוסיה והתיישב בפריז. לרוע המזל, אחיו לא שעה לאזהרה שקיבל ונאסר למשך שנים ארוכות.
שבועיים לאחר מכן, בבוקר יום שישי לפני יציאת בני סודק מסמרקנד, הלכה בת-שבע מביתה של סבתה הביתה, ושוב פגשה את התובעת.
"אני עומדת לבצע מאסר", היא הודיעה לבת-שבע בנימה עובדתית.
בת-שבע רצה לביתו של דודה, ר' ישראל לייבוב, אך הוא התעלם מאזהרתה, בחושבו שלא יתכן שנערה צעירה תקבל מידע שכזה.
מאוחר באותו לילה נעצרה דודתה של בת-שבע ודרכונה הוחרם.
מוקדם למחרת בבוקר נכנס ר' ישראל, חיוור ומתוח, לביתם של משפחת סודק וביקש את בת-שבע להביא כמה תכשיטים לתובעת. לרווחת המשפחה, בת-שבע הצליחה אף הפעם להביא לשחרורה של דודתה.
באישון לילה, עם צאת השבת, עזבו בני משפחת סודאק את סמרקאנד ויצאו למסע הארוך לטשקנט. שם, במרחק שלוש-מאות קילומטרים ממקום מגוריהם, הם קיוו שידה הארוכה של המשטרה החשאית הסובייטית לא תשיג אותם.
אך זה כבר סיפור אחר לגמרי... לא סיפור שאפשר לספרו באחר-צהריים עמוס אחד של יום שישי...
* * *
כיוון שהייתי מודעת לשבת המתקרבת, עצרתי כדי להביט בשעוני. נערה צעירה... שעון זהב... יום שבת קודש... ורוחם הבלתי מנוצחת ואמונתם האיתנה של בני עמנו.
Start a Discussion