"בתיה, הקבוצה יוצאת ברכבת הערב", אמר הרב פנחס סודאק לאשתו. הוא דיבר אליה בלחישה, למרות שבביתם הפרטי לא היה איש מלבדם.
ברוסיה הסובייטית של שנות ה-40, שבה בכל פינה היו עלולים להסתתר מרגלים, מלשינים או המשטרה החשאית – מקום שעליו נאמר כי לכתלים עצמם יש אוזניים – זהירות וחשאיות היוו חלק מחייהם. לא היה מושג של "יותר מדי זהיר", במיוחד כשהנידון היה נושא מסוכן.
בתיה הייתה מודעת היטב למשמעותה של ההדגשה בדבריו של בעלה ולפוטנציאל התקווה שהיה גלום בה. בני משפחת סודאק התיישבו זמנית בלבוב, עיר הסמוכה לגבול הפולני. הם בחרו במיקום זה כדי לתכנן את בריחתם מברית המועצות. לאחרונה הם השיגו דרכונים מזויפים שיאפשרו להם להתחזות כאזרחים פולניים ולעלות על הרכבת החוצה את הגבול אל החופש.
הקבוצה שפנחס דיבר עליה היו משפחות של חסידי ליובאוויטש אחרים, אשר יחד עמו תכננו את הבריחה הנועזת הזו. אם הקבוצה תיתפס ותעודותיהם תיבדקנה ביתר קפדנות, פירוש הדבר יהיה מאסר מיידי וסביר מאוד שאף גזר-דין מוות לכל אחד מהם. זה היה סיכון שהם חשו שעליהם לקחת.
"אבל היום ליל שבת", מחתה בתיה בקול.
"זה פיקוח נפש", השיב לה פנחס בקצרה אך בתקיפות.
בתיה ידעה היטב שחילול השבת מותר אם מדובר בהצלת חיי אדם. היא ידעה היטב, שסיטואציה זו מוגדרת כמסכנת חיים, וכי הנסיעה במצב זה מותרת ללא כל ספק.
"כן, כמובן", היא השיבה בקול רועד, "אבל איך נוכל אנחנו לנסוע? אחרי כל מה שעברנו כדי לשמור על קדושת השבת ולשמור את המצוות, האם נחללן כעת? בנקודה זו?" היא עצרה בהיסוס.
"זו נסיעה מסוכנת. אנו עלולים לשלם עליה בחיינו", היא טענה. "איך נוכל לצאת אליה דווקא ביום שבת קודש?
"לא!" פסקה בתיה ונחישות רבה יותר ניכרת כעת בקולה. "אנו לא ניסע הלילה".
"אנו נפסיד את הרכבת שנוסעת עם הקבוצה שלנו", התנגד פנחס, "אולי לא תהיה עוד הזדמנות..."
"לא", התעקשה בתיה. "אנחנו לא ניסע. אני אלך ואגיד להם".
בטרם יוכל ספק כלשהו לחלחל ולערער את נחישותה, יצאה בתיה בחיפזון במורד מדרגות ביתם לעבר הדלת הקדמית. אולם בחפזונה, היא מעדה על המדרגה האחרונה ונפלה על הרצפה כשכף רגלה מעוקמת מאוד. היא זעקה בכאב, ופנחס חש מיד לצדה. הוא עזר לה לעלות לכיסא והרים את הרגל. תוך רגעים ספורים, כף הרגל התנפחה והפכה לגוש עצום נפוח וכואב.
וכך נעשתה ההחלטה עבור בני משפחת סודאק. עם קרסולה הנפוח של בתיה, יהיה זה בלתי אפשרי לערוך את המסע.
משפחת סודאק חגגו את השבת כפי שעשו בכל שבת – באווירה שמחה ורגועה ככל שיכלו. הם השתדלו לא להרשות לחששות שלהם לפגום בקדושת השבת.
רק מקץ ימים מספר נודע לבני משפחת סודאק גודלם של האחרים שעמם כמעט יצאו לנסיעה.
באותו ליל שישי עלו המשפחות שבקבוצה על הרכבת כפי שתוכנן כשהן נושאות את הדרכונים המזויפים ואת כל רכושם עלי אדמות. החברים המבוגרים בקבוצה נשמו לרווחה כאשר חצתה הרכבת את הגבול בין רוסיה לפולין.
אך תחושת הרווחה הזו לא האריכה ימים, שכן סכנה חדשה ציפתה להם.
קבוצה של שודדי-דרכים חמושים תקפה פתאום את הרכבת. הנוסעים התחננו בפני השודדים לחוס על חייהם. "קחו את כל כספנו ורכושנו, רק תנו לנו לחיות", הפצירו בהם.
למזלם של הנוסעים, השודדים אכן גזלו את כספם ואת רכושם אך הסכימו לא להרוג את כולם. שעות רבות לאחר מכן הגיעה הקבוצה סוף סוף ליעדם בעיר לודז' שבפולין. הם היו אסירי תודה להיות בחיים אך היו חסרי כל ועניים מרודים, שכן איבדו את כל חסכונותיהם.
בעיר לבוב, עם צאת השבת, החלו בני משפחת סודאק לשוב ולתכנן תוכניות לבריחתם. הם קיבלו חדשות על רכבת אחרת שתגיע ותצא מן העיר בליל שלישי הבא. כף רגלה של בתיה החלימה כליל בינתיים, ובני המשפחה עשו את ההכנות הדרושות לעלות על הרכבת.
בתיה ופנחס ושלושת ילדיהם הגיעו ללודז' ללא אירועים מיוחדים, והיו אסירי תודה על כך שהצליחו להימלט מברית המועצות ולהשלים בהצלחה את החלק הזה של מסעם אל החופש.
בזכות כף רגלה הפגועה של בתיה וקדושת יום השבת, הם ניצלו מחוויה מבהילה ומסכנת-חיים והצליחו לשמור על כספם ועל חפצי הערך שלהם, שיהיו כה חיוניים להישרדותם בארץ זרה. בתיה ופנחס שבו וחשבו, כמה אמת יש בפתגם העממי כי "יותר משעם ישראל שמר את השבת, השבת שמרה על עם ישראל".
אחת הילדות שהייתה בנסיעת הרכבת הזו שנדחתה למועד מאוחר יותר, הייתה אמי הרבנית בת-שבע שוחט, הבוגרת מבין שלושת ילדיהם של פנחס ובתיה סודאק. שנים לאחר מכן, היא החלה לשמש יחד עם בעלה כשלוחי חב"ד הראשונים שנשלחו כדי להפיח חיות מחודשת בקהילה היהודית בטורונטו. כמו אחיה ואחיותיה, ילדיהם האחרים של בתיה ופנחס, היא הקדישה את חייה לדבר שאותו נאבקו הוריה כה קשה לשמר, בעוזרה לאנשים אחרים לגלות את יופייה ואת קסמה של השבת ומצוות נוספות.
סיפור מרגש מאוד על שמירת שבת! דבר אחד שמאוד עוזר לשמור שבת הוא לדעת מתי היא נכנסת, ולא לסמוך רק על הכוכבים, גם על הכוכבים אבל גם על הזמנים המדוייקים, מצפה לעוד סיפורים מעניינים ומרגשים כאלו!