לֶחֶם מִשְׁנֶה: שתי החלות של סעודות השבת

מה זה לחם משנה?

במשך ארבעים שנות הנדודים של עם ישראל במדבר, החל מחודש לאחר היציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ המובטחת, הקדוש ברוך הוא סיפק להם מידי בוקר "לחם מן השמיים" שנקרא "מַן". ה'מן' היה יורד מהשמיים בכל יום חול לפנות בוקר ונוחת על קרקע המדבר, סמוך למקום חנייתם של בני ישראל, והיה נלקט בכמות אחידה וקבועה. בניגוד לשאר ימות השבוע, מידי יום שישי ירדה מן השמיים "לֶחֶם מִשְׁנֶה" – מנה כפולה של "מן" – גם בשביל יום השבת שבו ה"מן" לא ירד1.

כדי להנציח את הנס הזה תקנו חכמים לברך על שתי כיכרות לחם שלמות בתחילת סעודות השבת2.

(האריז"ל לא היה מסתפק בשתי כיכרות והיה מברך על 12 כיכרות לחם שלמות בכל סעודה משלוש הסעודות של שבת – כנגד 12 חלות "לחם הפנים" שהיו מסדרים בכל שבת על שולחן הזהב בהיכל בית המקדש)3.

מתי צריך לחם משנה?

כל גבר ואישה צריכים לאכול שלוש סעודות במהלך השבת: סעודה ראשונה בליל-שבת (יום שישי בערב), סעודה שנייה בבוקר, סעודה שלישית אחר הצהריים.

לפי רוב הדעות יש לברך על שתי כיכרות לחם בכל סעודה מסעודות השבת (גם אם אוכלים יותר משלוש סעודות); לפי דעות אחרות אין צורך לברך על "לחם משנה" אלא בשתי הסעודות הראשונות: בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר. לפי דעה זו, בסעודה השלישית אין צורך לברך על שתי כיכרות כיוון שכל מנת "מן" יומית הספיקה להכנת שתי כיכרות לחם עבור שתי הארוחות היומיות. אם כן, ממנת ה"מן" הכפולה שירדה ביום שישי הכינו 4 כיכרות: הראשונה נאכלה בארוחת בוקר ביום שישי, השנייה בסעודת ליל שבת ביום שישי בערב, השלישית בסעודת הבוקר של שבת, ולסעודה השלישית של שבת נשארה רק כיכר לחם אחת4.

לחם משנה ביום-טוב

יש לברך על שתי כיכרות שלימות גם בסעודות הימים-טובים (כלומר: בסעודות של שני ימי ראש-השנה, החג הראשון של סוכות, חג שמיני-עצרת, החג הראשון והאחרון של פסח וחג השבועות), שכן גם בימים אלו, כמו בשבתות, לא היה יורד "מן" מן השמיים5.

אין צורך ב"לחם משנה" בסעודות חול-המועד, ראש-חודש, פורים, ערב יום כיפור או כל מועד אחר שאין בו איסור עשיית מלאכה6.

מה נחשב לחם?

כל סוגי הלחמים כשרים בשביל לקיים בהם "לחם משנה" (כולל: חלה קלועה, לחמנייה, פיתה, לאפה, לחם פשוט, בייגל אמריקאי וכדומה) – אבל רק מה שנחשב "לחם" לפי הסטנדרטים ההלכתיים ומברכים עליו ברכת "המוציא לחם מן הארץ".

באופן כללי, זה אומר ששני הלחמים צריכים להיות עשויים מקמח של אחד או יותר מ"חמשת מיני הדגן" (חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון, שיבולת שועל) וגם שהמרקם והטעם שלהם מתאימים לאכילה מַשְבִּיעָה ולא נועדו לטעימה או נשנוש7.

לכתחילה ראוי שכל אחת מהכיכרות תהיה בנפח של 27 סמ"ק לפחות8.

האם אפשר לעשות "לחם משנה" עם לחמניות מתוקות?

אפשר לברך על לחמניות מתוקות רק אם אוכלים מהן לפחות 230 גרם במהלך הסעודה.

אם הלחמניות מתוקות אבל העיסה שלהן הכילה יותר מים מהרכיבים מוסיפי הטעם (כולל התבלינים, הסוכר, הביצים, המיצים וכדומה) – לפי מנהג האשכנזים הן נחשבות לחמים רגילים שברכתם "המוציא" ואפשר להשתמש בהן עבור "לחם משנה" גם אם אוכלים מהן פחות מ-230 גרם9.

האם אפשר לעשות "לחם משנה" עם מצות?

לפי מנהג האשכנזים המצה נחשבת כלחם רגיל לאורך כל השנה ולא רק בפסח. למנהג הספרדים המצה נחשבת לחם של ממש רק בפסח ובמשך השנה יש לברך עליה ברכת "מזונות". לפי מנהג זה אם רוצים להשתמש במצות עבור "לחם משנה" יש לאכול מהמצות לכל הפחות 230 גרם במהלך הסעודה (חוץ בפסח)10.

מה נחשב כיכר שלמה?

שתי הכיכרות צריכות להיות שלֵמוֹת. לפי חלק מהדעות גם אם הלחם שלם רק ב98% הוא נחשב "שלם" וניתן להשתמש בו ל"לחם משנה". בלית ברירה, אם יש רק לחם שנחצה לחצאים, יש לחבר את כל החלקים מבפנים באמצעות קיסם כך שכלפי חוץ הלחם ייראה שלם, ואז לברך עליו11.

כיכרות שנאפו כשהן דבוקות זו לזו והופרדו לאחר האפייה, נחשבות כיכרות שלימות למרות שיש להן צד שנראה חתוך12. במקרה כזה יש לבצוע את החלה לאחר הברכה מהצד שבו הכיכר נראית שלימה ואפויה היטב13.

לפני השבת ניתן "לתקן" כיכר לחם חתוך באמצעות אפייה חוזרת14. (באופן דומה, שמעתי בשם הרב אברהם הירש כהן ז"ל מירושלים שאפשר לתקן מצה שבורה לשלמה באמצעות חריכת פס השבר בלהבה של גפרור בוער. ניתן לעשות זאת גם ביום-טוב (שאינו שבת) בכפוף לכללי השימוש באש בחג: מדליקים את הגפרור מאש דולקת ובתום השימוש מניחים לו להיכבות מעצמו מבלי לכבות אותו)15.

כיסוי החלות

סעודת הלילה וסעודת הבוקר של השבתות והחגים נפתחת ב'קידוש' על כוס יין. בזמן הקידוש יש לוודא ששתי הכיכרות מכוסות במפה.

הסתרת הלחם עד לאחר הקידוש נועדה לייצר את הרושם שהאוכל מוגש לשולחן רק לאחר הקידוש וכך להבליט את העובדה שהסעודה הוכנה לכבוד השבת.

בנוסף, "לחם המשנה" המונח על גבי מפה וגם מכוסה במפה, מזכיר את ה"מן" שהיה יורד על גבי שכבת טל ומכוסה מלמעלה בשכבת טל נוספת16.

טעם נוסף לכיסוי הלחם: מכיוון שהברכה על הלחם חשובה יותר מהברכה על היין, בדרך כלל יש להקדים ולברך על הלחם (ולאכול ממנו) לפני שמברכים על היין (ושותים ממנו). בקידוש, באופן חריג, אנו נותנים עדיפות וקדימה לברכת היין ולכן מכסים את הלחם כדי שלא "יראה" זאת ו"יתבייש" מכך שדוחים אותו17.

יש נוהגים להסיר את הכיסוי מהחלות רק לאחר אמירת ברכת המוציא18.

מי מברך על לחם משנה?

כל אחד ואחת, בין גבר ובין אישה, צריכים לברך על "לחם משנה"19. עם זאת, אפשר שאחד מן הסעודים יברך ויוציא את כולם ידי חובה. בדרך כלל נהוג שבעל הבית, ראש המשפחה או הדמות הבכירה ביותר בשולחן הוא זה שמברך ובוצע, ואם הוא רוצה, באפשרותו לכבד מישהו אחר באמירת הברכה ובציעת הלחם במקומו20.

המברך ממתין עד שכל משתתפי הסעודה ייטלו ידיים21, לאחר מכן אוחז את החלות, מברך "המוציא" בקול רם ושאר הסועדים מאזינים לברכתו ועונים "אמן"22.

לאחר מכן המברך בוצע אחת מן החלות (או את שתיהן23 ) ומחלק ממנה לכל הסועדים. אין לדבר בזמן פריסת הלחם וחלוקתו, מי שדיבר – צריך לברך בעצמו ברכת "המוציא" על הפרוסה שלו לפני שיאכל24. למנהג חב"ד, בכל אופן כל אחד מברך לעצמו ברכת "המוציא" על הפרוסה שלו (גם מי שלא דיבר)25.

איך לאחוז את החלות בשעת הברכה?

בשעת הברכה על הלחמים מחזיקים אותם בשתי הידיים כדי לרמז בעשר האצבעות על עשר המצוות הכרוכות בתהליך הכנת הלחם26.

מבחינה הלכתית, יש להחזיק את שתי החלות (או הכיכרות) זו מעל זו בזמן הברכה, כשהחלה שאותה מתכוונים לפרוס ולאכול ראשונה מונחת למעלה והשנייה למטה. הסיבה לכך היא משום שיש לקיים את מצוות האכילה בחלה הנגישה והקרובה ביותר.

עם זאת, לפי תורת הקבלה, בסעודת ליל שבת יש לבצוע דווקא את הכיכר התחתונה. כדי שלא לחרוג מהכלל ההלכתי של קיום המצווה בכיכר הנגישה ביותר, יש להחזיק את הכיכר התחתונה משוכה קצת כלפי פנים (בצורה זו הכיכר התחתונה קרובה למברך יותר מהעליונה). בסעודת יום השבת, וגם בסעודות הלילה של החגים, גם לפי תורת הקבלה יש לבצוע את הכיכר העליונה27.

למנהג חב"ד יש לאחוז את שתי הכיכרות זו לצד זו בשעת הברכה ולבצוע את הכיכר הימנית, כשבסעודת היום מטים את החלה הימנית מעט מעל החלה השמאלית28.

סימון מקום החיתוך

כדי למזער את ההתעסקות ומשך הזמן שיעברו בין הברכה לאכילה, יש לחרוץ קלות את החלה באמצעות הסכין כדי לסמן מהו המקום המתאים ביותר לבציעת החלה (היכן שהוא באמצע הכיכר29 ). לאחר הברכה, יש לבצע מיד את החיתוך, בערך במקום המסומן (אין צורך לחתוך בדיוק במקום המסומן)30.

👈 הסבר מעמיק יותר להלכה זו – ראו כאן.

בציעת הפת (פריסת הלחם)

בסעודות השבת31 ראוי לפרוס לכל אחד מהסועדים פרוסה גדולה במיוחד כך שתספיק עבורו לכל הסעודה, כדי להפגין את חביבות סעודת השבת והרצון לאכול בה הרבה32.

חלוקת הפרוסות

את פרוסות הלחם לסועדים יש להגיש באמצעות הנחה על השולחן ולא לתת ישירות בידי הסועד (כי הגשת אוכל ישירות לתוך היד היא מחווה מקובלת כלפי אנשים המצויים באֵבל)33.

טבילה במלח

נהוג לטבול את הלחם או החלה במלח לפני האכילה. המלח מזכיר את המלחת בשר הקורבנות שהוקרבו על גבי המזבח בבית המקדש, ומסמל את קדושתו של שולחן האוכל היהודי השקול למזבח.

בנוסף, השטן נוהג לקטרג על הסועדים בזמן ההמתנה עד שכולם ייטלו את ידיהם ובינתיים אינם עושים מצוות, הימצאות מלח על השולחן מעוררת את זכות "ברית המלח" שלנו עם הבורא ומגנה על הסועדים מפני קיטרוגו של השטן.

לפי הקבלה יש לטבול את פרוסת הלחם במלח 3 פעמים34.

👈 טעמים נוספים למנהג טבילת הלחם המלח – ראו כאן.

אכילת הלחם

יש לאכול לפחות 27 גרם לחם ("כזית") תוך 4-7 דקות35 ולאחר מכן רצוי לאכול לפחות עוד 27 גרם לחם36.

לסיכום: בציעת "לחם משנה" בשבת בעשרה שלבים

1. מניחים על השולחן 2 כיכרות לחם או חלה, סכין ומלח.
2. מכסים את כיכרות הלחם בזמן הקידוש.
3. כל המשתתפים נוטלים ידיים.
4. לאחר שכל הסעודים נטלו את ידיהם, המברך משרטט באמצעות הסכין את מיקום החיתוך באחת הכיכרות.
5. המברך מחזיר את שתי הכיכרות זו לצד זו – החלה המשורטטת בצד ימין או למעלה.
6. המברך אומר את ברכת "המוציא" בקול.
7. המשתתפים מאזינים לברכה ועונים "אמן".
8. המברך חותך פרוסה מכובדת לעצמו באזור המסומן, טובל במלח ואוכל.
9. המברך פורס פרוסות מכובדות עבור כל הסועדים.
10. טובלים את הפרוסות במלח ומגישים באמצעות הנחה על השולחן לפני כל סועד.