ליאון ליסון בן התשע ספר את הימים עד שארזה משפחתו את חפציה והתכוננה לעקור מכפרה הקטן בצפון פולין לעיר הגדולה, קראקוב. אמנם ידע כי יתגעגע לחבריו מבית הספר, אך הוא דמיין לעצמו את המראות והצלילים הייחודיים ואת האנרגיה המרגשת של חייו במקום חדש. אביו, בעל מלאכה, היה צריך לעבור למקום אחר לצורך עבודתו. היו אמנם לחישות על סכנה מאנטישמיים, אך השנה הייתה 1938, ובעיר מודרנית כמו קראקוב, מה כבר יכול לקרות להם?

לאחר שנה פלשו הנאצים לפולין. "פתאום איבדתי את זכויותיי הבסיסיות ביותר", נזכר ליאון ליסון. "הייתי רעב כל הזמן, ופחדתי כל הזמן".

ליאון תיאר כיצד בן לילה הוקף אלימות ואימה. יהודי קראקוב נאספו ואולצו לחיות בגטו. ליאון בילה את רוב שעות הערות שלו בחיפושים אחר מזון. כל פיסה שנראתה כדבר שאפשר לאכול אותו, הייתה בבחינת אוצר. אביו, מוריס, היה אחד היהודים הבודדים אשר הורשה לצאת מן הגטו – בשל עבודתו במפעל שהיה שייך לגרמני בשם אוסקר שינדלר. מוריס, שנכנס ויצא מן הגטו, יכול היה להביא למשפחתו שיירי מזון. כמו רבים אחרים, אף הוא דאג מאוד ביחס למה שהנאצים מתכננים ליהודים. הוא תכנן דרכים להבטיח כי אשתו וילדיו יתווספו לרשימת עובדיו של שינדלר, וכך אולי יינצלו מן הגורל האכזר של מחנות ההשמדה.

ליאון נשלח לפלאסוב [Plaszow], מחנה שעליו פיקד קצין רצחני שהיה יורה ביהודים בשל עבירות פעוטות ביותר. לקצין הייתה רשימת אסירים שנועדו להעברה לבית החרושת של שינדלר, וליאון ראה ששמו הוסף לרשימה אך נמחק. בפרץ פתאומי של זעם ואומץ ניגש ליאון לאחד השומרים ואמר לו כי נעשתה טעות. הוא רעד בדברו אל השומר, והיה בטוח שיירו בו על כך שהוא מתלונן, אך הוא חישל עצמו כדי להסתיר את פחדו. בדרך נס נופף לו השומר להמשיך הלאה והוא שב והתאחד עם אביו, אמו ואחותו.

ליאון עבד עבור אוסקר שינדלר משמרות בנות 12 שעות, אך הוא היה מאושר להיות בחיים ביחד עם משפחתו. בשל קומתו הנמוכה היה על ליאון לעמוד על ארגז כדי שיוכל להגיע למכונות בצורה יעילה יותר. לפעמים הותיר לו הגרמני טוב הלב פרס על עבודתו הטובה בצורת מנת מזון נוספת, ותכופות הוא חייך כשניצוץ בעיניו לאחר ששאל איך הנער מרגיש או כמה מכשירים הוא בנה באותו יום. כשהבחין שינדלר כי ליאון משועמם ממשימה מסוימת, אזי במקום לכעוס עליו, העביר אותו למחלקה אחרת כדי שיפתח את יכולותיו כאיש מלאכה. לילה אחד ראה ליאון את אוסקר שינדלר כשהוא כורך את זרועו סביב צווארו של אביו ואומר, "זה בסדר, הכל יהיה בסדר". ליאון הצעיר התפלא כיצד יתכן שגרמני, האמור לשנוא יהודים, יכול לגלות נדיבות שכזו כלפי משפחתו.

ליאון אמר כי אינו בטוח אם זה היה בגלל שאביו, מוריס, היה אחד היהודים הראשונים שגייס שינדלר, או בגלל החיבה הטבעית שחש שינדלר לאביו, "אך שינדלר הסכים לכל מה שהציע אבי".

מוריס עבד ללא לאות כדי להבטיח שאשתו וילדיו שנותרו בחיים יישארו ברשימת העובדים של שינדלר – ובכך נתן להם ביטחון על אף תוכניותיהם האכזריות והמשתנות תמיד של הנאצים רמי הדרג.

לקראת סוף המלחמה הציל שינדלר מספר פעמים באופן אישי את משפחת ליסון ואחרים כמה פעמים, כאשר מפעלו ועובדיו הועברו מפולין לגרמניה. כשהרכבת – שנשאה פועלות וילדיהן – נשלחה בטעות לאושוויץ במקום לגרמניה, נסע שינדלר עצמו לאושוויץ ושם שיחד את הפקידים כדי שישחררו את הנשים ואת הילדים – ובינם היו אמו ואחותו של ליאון.

בפעם אחרת היה ליאון בשורת גברים ארוכה שנועדה להישלח למחנות ההשמדה, אך הוא השתדל לצעוד קדימה כדי לזכות בתשומת לבו של אוסקר שינדלר. שומר נאצי הכה את ליאון בקת הרובה שלו והשליך אותו ארצה. כשהבחין שינדלר בליאון השוכב על האדמה, חיפש מיד את אביו ואת אחיו והביאם, יחד עם ליאון, חזרה למפעל. ליאון גילה מאוחר יותר כי שינדלר ראה את אמו ואת אחותו והבטיח להן כי כולם יוכלו להתראות זה עם זה שוב בקרוב.

אחרי המלחמה היה ליאון ליסון נחוש להניח את העבר מאחוריו ולבנות חיים חדשים. הוא עקר לקליפורניה, שם הקים משפחה ועבד כמורה בבית ספר. סבלות העבר אירעו לאותו נער שחי במרחק חצי עולם משם, בזמן אחר. הוא לא סיפר את סיפורו: "לא חשבתי שמישהו יתעניין בזה", אמר. חוץ מזה, תכופות חשב לעצמו, מי יוכל להבין את הטירוף ואת האכזריות של השואה, בפרט תלמידיו הצעירים?

בשנת 1994 עורר הסרט רשימת שינדלר את הלבבות הישנים שבעולם לראות את פשעי העבר. לפתע פתאום דנו צעירים וזקנים בעולם כולו באימי השואה, למדו עליה ושיבחו את גבורתו של הגרמני המיוחד הזה, אוסקר שינדלר. ליאון ליסון ידע שהגיעה שעתו לדבר. סטלה אליעזרי, שליחת חב"ד ליורבה לינדה שבקליפורניה ומתנדבת בקרן סטיבן שפילברג להיסטוריה הויזואלית של ניצולי השואה, עודדה את ליאון ליסון לדבר על כאב העבר לראשונה מזה עשרות שנים. אליעזרי, שראיינה 50 ניצולי שואה לצורך הפרויקט, אמרה כי תהליך שבירת השתיקה הוא "כמו להיכנס לטראנס... לאנשים האלה יש דחף עצום לתת את עדותם למאורעות שהיו... אחרת הדברים הללו יאבדו להיסטוריה".

ליאון ליסון, מעודד כתוצאה מן העניין שגילה הציבור ברשימת שינדלר ובדיווחים אחרים על השואה, ממשיך לספר על חוויותיו לאנשים בודדים וכן לקבוצות שבפניהן הוא נואם, הן תלמידי תיכון בבתי ספר, והן מבוגרים באולמי הרצאות הומים מפה לפה. לאחרונה דיבר לקהל עומד של 1,400 איש, ואפילו בקהל עצום שכזה שררה דממה בשעה שסיפר את סיפור האימה וההישרדות שלו.

בתקופה שבה מכחישי השואה מאיימים לשכתב את ההיסטוריה, ליאון ליסון אומר כי המשימה לספר את סיפוריהם של אלה שהושפעו על ידי השואה היא כלי נשק חיוני במאבק הבלתי פוסק נגד החשיכה והשכחה. "הנאצים לא הרגו מיליונים", כך אמר, "הם הרגו אינדיבידואלים". ליאון רואה באוסקר שינדלר גיבור אמיתי. "גיבור הוא אדם רגיל, העושה את המיטב בזמנים הקשים ביותר".